אז מה המרקם של השמש?

אני אוהבת צורות ומרקמים כשהם מוטבעים בחומר. כל חומר. אני אוהבת חומרים שמתחפשים לחומרים אחרים, וגם כאלו שהוצאו מהקשרם.
אני אוהבת מוטיבים, צורות שחוזרות על עצמן ומופיעות שוב ושוב בדרכים שונות, בצבעים שונים, באופן מרומז ומפתיע, כמו נושא מוזיקלי ביצירה.

תמיד מחפשת אותן והעין תמיד נמשכת אליהן בכל מקום. בדרכים, בטבע, במטבח, בסטודיו. נהנית לחשוב על עצמי כעל "ציידת טקסטורות".  אני פריקית של חנויות לציוד וכלי מטבח, חנויות הכל בדולר, אריזות, ובכל מקום מוצאת את המרקם שקורא לי: יריעות פלסטיק למיניהן, רשתות, טפטים שונים. וברחובות - מוסכים, בתי מרקחת, חנויות לציוד טכני, מפעלים... בקיצור, דרום תל אביב היא בשבילי לונה פארק רוחש ומבושם.

עם כל סלידתי מפלסטיק וחיבתי לאקולוגיה, אני תמיד מוצאת לי את כל מידרכי הרגליים / מבודדי מגירות / משטחי אריזות, שרובם עשויים ונוצקים מחומרים בלתי ידידותיים בעליל.  ועל אף זאת נוצרים ביניינו קשרים חמים.



לא תמיד זוהי אהבה ממבט ראשון. לפעמים המשטח ינוח  זמן בסטודיו עד שאתן בו מבט שני ואקפיץ אותו לשולחן העבודה. פעמים אחרות יש התחלה רוויות ניצוצות, ואז משהו שם, במגע בין המרקם לחומר, לא עובד ( "זה לא אתה, זו אני"- מקפידה לסיים את זה יפה, שלא יזלגו הרבה דמעות מפלסטיק).



ובמיוחד אני אוהבת - ותמיד אהבתי - את כל מה שקשור למטבח  על כל נגזרותיו .
 הפעם הראשונה שבה התחברתי וחיברתי חומרים שונים ומרקמים שונים הייתה ב"בצלאל". אז זו עדיין הייתה מגמת צורפות המגששת את דרכה והגדרתה בין אמנות ועיצוב, בין וואן-אוף לאוף סייד. היתה זו הכיתה הראשונה שלמדה קורס כובעים. המורה היה גיל בכר, אמן תאטרון וכובען.
 הכובע שיצרתי ניסה לתת ביטוי לתקופה ההיא: הנשיות המבולבלת, הפחדים ותחושת חוסר הבטחון.
קלעתי כובע  מצמר פלדה, מלופף בחוטי פשתן המשמשים לאטימת צינורות מטבח, שזרתי ננס מתכתי לניקוי כלים, ודובדבנים מסוכרים..

מתחת למדוזה הדוקרנית והמתוקה מסתתרת תספורת קצרה ג'ינג'ית ."בצלאל" 1993.

   מאז עברו חומרים ומשטחים רבים תחת ידיי. בשנים האחרונות אני מתמקדת בחימר. אבל הטקסטורות ממשיכות ללוות אותי גם היום בסטודיו.



                                      

                                        הנה כמה ממורי הדרך שלי במצוד אחריהן:

הראשון הוא ג'ים דנבן, אמן אמריקאי, שמצייר על משטחי ענק, ביבשה ולחוף הים, בחול ובשלג, ויוצר משטחים נהדרים ועדינים במקלות ובמגרפות ובגלגלי מכונית ובטביעות רגליו.

גים דנבן מכאן

קארין אוסטברג, קרמיקאית שוודית, יוצרת משטחים של שכבות , שמתעתעים בהיותם ספק אורגניים ספק תעשייתיים. קצב וטקסטורה ביחד עם החלל ביניהם, יוצרים אובייקטים מכשפים:

קארין אוסטברג, כאן

שיבורי היא אמנות יפנית מסורתית שמתמתחה במניפולציות על חומרים - קיפול, קשרים וצבע. טיי דיי מזרחי. היפנים, כדרכם, עושים את זה באלגנטיות ובעיצוב ברמה גבוהה. תודו ש "שיבורי" נשמע מסקרן יותר...

משפחה יפנית, הפכה את המסורת לעסק משפחתי, מעודן ומעוצב לעילא

ואחרונה חביבה, CAROLINE ANDRIN,  אמנית קרמיקה שוויצרית, שעושה פרוייקטים נהדרים.

באחד מהם היא משחקת עם עצמה סימני דרך בדרכה לסטודיו, אי שם באוקספורד העיר.

בימי החורף המושלגים, היא אוספת כל מיני חפצים שהיא מוצאת ומסמנת אותם על מפה. את החפצים (כפפות וכובעים שנשכחו ונפלו לעוברי אורח) היא יוצקת בפורצלן באופנים שונים הנראים כולם כאיברי גוף פנימיים . הנה כאן.

היא יוצקת פורצלן לתוך כל מיני אביזרים בעלי טקסטורות שונות, ויוצרת מהם כלים ואובייקטים שונים. הנה סדרת הכובעים האהובה עלי -

סדרת הכובעים

קערות כובעי הים

עד הנה רשימה חלקית.

ולסיום, Golden brown,

המרקם של השמש של פעם: מבחינתי זוהי  אחת מהטקסטורות של נעורים בשנות השמונים..