יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

שיר אשיר בגשם- כמה מילים על סמפוזיון תל חי.



Tony Marsh - Radiance and Abundance Vessel no 3.


חנוכה, חורף, גשם, קרעי עננים זוהרים.
שוב מתאספת בתל חי קהילה של אוהבי הקרמיקה .
אמנים, מעצבים, פסלים, קדרים
מגיעים מכל הארץ להתחבר ביחד , לשמוע, להפגש,
לצאת מתוך הסטודיו
ולהיות ביחד.
 שלושה אמנים אורחים הגיעו השנה לכנס.

Nicholas Arroyave Portela אמן בריטי, קדר, עובד על האבניים ומעצב כלים גדולים
ונותן בהם סימנים, מנפח פנימה והחוצה עם הידיים  והאצבעות.
 
 
 
ניקולאס הדגים וסיפר והראה כיצד הוא בונה את הכלי על האבניים, לאט לאט, גבוה גבוה ודקיק דקיק.
 

 

 הוא מנסה לתת לכלי תחושה של בד, או עור
להתחקות אחרי קו שבתנועה, כמו ברישום גוף.
 
 
אורחת נוספת - Frances Doherty
או כמו שאפשר ישר לראות, סידני לאופר העולה מן החומר. 
 

 
 
 
 
פרנסיס מפסלת פרחים וצמחים בגדלים שונים,
שהבריטים אוהבים לקנות ולשים בגינותיהם.
היא מחלקת את זמנה בין ברייטון לצרפת, מדלגת מעל התעלה בסופי שבוע,
ממלאת את חייה בצבע ובהומור בריטי.
גירלס ג'אסט וואנה הב פאן.
(אני יודעת שאני חוזרת על עצמי, אבל זה חזק ממני...)
 
  
 
ואחרון, גבוה וחכם- Tony marsh


 

  
 
 
 
 
          
 
 
 
 
 
 
טוני עובד הרבה על האבניים ויוצר אובייקטים רבים , מופשטים  או קונקרטיים
אותם הוא מצרף לתוך מיכלים גדולים.בשנים האחרונות הוא מחורר את הכלים שלו (בטכניקה סודית שלא חלק איתנו בסימפו....)
ממש בתום לימודיו , לפני כשלושים וחמש שנה, הוא שהה ביפן שלוש שנים תמימות , ועבד אצל מאסטר יפני ,בלי לעזוב ולו פעם אחת ולבקר במערב.
שלוש שנים ישב מבוקר עד ערב והכין כלים על אבניים שצריך לסובב עם הרגל.
לא טייל, לא צילם, רק עבד.
כשחזר לאר"הב, ביקש לקחת איתו את כל מה שלמד, אבל לעשות משהו לגמרי אחר, שלו.
מאז הוא יוצר, חוקר, ומלמד באותו המקום 25 שנה.
היצירה שלו היא מאד אינטואיטיבית מצד אחד ומצד שני מאד מחויבת למסורת הקראמית.
 
 
 
ביום האחרון יושבים שלושת האמנים על במה אחת ,יוצרים ומשוחחים בינהם ועם הקהל.
 
 
 
אני מאד אוהבת להשאר ולהקשיב.
משהו נפתח ומשתחרר בינהם ,
נשאלות השאלות החשובות והמשמעותיות על יצירה, שיווק, מכירות, השראה...
על מקומה של הקרמיקה בשדה האמנותי, 
המחויבות לחומר, 
על החיפוש  וההתפתחות של הדרך בה כל אחד הולך.
 
ועוד בסמפוזיון- אנשים, חברים, שיחות עומק על החיים בתוך ומחוץ לסטודיו,
קיטורים וצחוקים, החלפות מבטים בעיניים נוצצות עם אלו שחולקים את אותה האהבה לחומר.
 
***
 
במקביל לסמפוזיון מתקיימת תערוכה .
השנה הנושא היה-
הפינה שלי בשלוש עבודות.
 
(פתיחת סוגריים ארוכים ומשמעותיים-
עוד לפני שטסתי ליפן,
 פינטזתי מה אכין לתערוכה הזו.
מיפן חזרתי לפני חודשיים וחצי,
ובסטודיו שוב דבר חדש עדיין לא נוצר.
אולי כי החיים והכוחות שהם מבקשים כרגע, אולי כי חוויית יפן דורשת
תהליך אינקובציה ארוך מששיערתי)
 
לא חשבתי שאביא משהו לתערוכה,
אבל ברגע האחרון ,
שלפתי מהמדף שלושה כלים,
ויצרתי תצוגה לה קראתי - מתווה זמני.
כי כך כרגע, זה מה שיש.
הכלים שלי על בסיס מה שבאתי איתו מיפן, החומרי והאסתטי.
אני בין לבין,
שטופת רעיונות שעוד לא יצאו אל הפועל,
ארוגה עדיין , כמו בתוך קוקון, בקסם ההוא שאינו משחרר,
מסתחררת לאט לאט פנימה, בפעימה חרישית אך בטוחה ,
אל תוך הליבה המתחדשת שלי.
 
 
 
 
נראה כמו טקס תה, לא?
 
 
מכאן מתבקש שאסיים לכתוב כבר את הפוסט על יפן. 
מכאן מתבקש שיר ( הייקו, אלא מה?) בגשם,
מתווה זמני לתחושותיי-
 
כֹּה רָב הַשֶּׁלֶג
שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מָקוֹם
לְהִתְבּוֹנֵן בְּשֶׁלֶג.
 
(אנון)
 
 
 
 

יום שני, 9 בספטמבר 2013

ביג אין ג'אפאן




כְּדֵי לְהַכִּיר אֶת פִּרְחֵי הַשְּׁזִיף
אַתָּה זָקוּק לְלִבְךָ
וּלְאַפְּךָ.

 אונטסורה, 1660-1738

***
זה קורה, באמת קורה.
מחר, בשעת לילה, אני טסה ליפן.
כל כך הרבה זמן  אני חולמת לנסוע.
כל כך הרבה זמן יודעת שיום אחד יבוא וזה יקרה...
 
 
ובכל זאת, בפנים, קול דממה.
 אני שואלת את עצמי-
 היי, הנה התאריך מתקרב, מוחשי,
 הנה את נותנת לעצמך את הזמן לעצמך , לבד , הנה ילדה גדולה שמגשימה חלום-
למה לעזאזל אני לגמרי לא מתרגשת?
 איך זה שאני לא הולכת על עננים?
יותר מזה-
אני רואה איך העננים הופכים כבדים , הולכים ושוקעים
אני רואה את הפיח שנדבק להם לקצוות ואת הערפל שהם הופכים להיות על פני האדמה..
 
אולי כי כרונוס היה לגמרי מטורלל בחודש האחרון וזימן לנו את תחילת שנת הלימודים יחד עם מכירות ראש השנה, וארס החליט שזה הזמן לנשוף רוחות מלחמה מן המזרח, ועוד כמה אלים למעלה מעקמים את האף אל מול ההיבריס הזה שלי- "באמת, איך פתאום לוקחת בת אדם פשוטה זו שבועיים ימים לבדה בארץ השמש העולה, כיצד היא מעזה..?"
 
 אולי כי זה רק לשבועיים, וכי אני לא אספיק כלום וכבר ייגמר, כי אולי לא יקרה שם ה-דבר שאני רוצה שיקרה שם ( מה זה? אין לי מושג..), כי אחר כך אני חוזרת לחיים , לשגרה ( ואני קרועה על השגרה שלי),
 כי לפעמים חלומות מתגשמים
ומכיוון שטיפחתי וניפחתי את החלום שלי לאורך השנים,
אני כנראה מפחדת שהוא עלול להתפוצץ לי בפרצוף בשל אלף ואחת סיבות אפשריות..
 
 
אבל אני גם זוכרת-
 העזתי, קבעתי, אפשרתי לעצמי.
ואני כל כך שמחה וגאה בי על ההחלטה הזו.
 
כבר שנים אני מתנועעת בלחש סביב היפניות המרהיבה- מאופקת,
אוהבת הסדר שבתוכי נכבשת על ידי הארגון, הנקיון והיעילות והמקצועיות המושלמת בכל תחום, שהיא חלק עמוק מהמסורת  שלהם,
ועם זאת, המחפשת שבי, כמהה אל המסתורין , אל ההתערבות של כוחות  הטבע ביצירה ובמהלך החיים כמו שהם באים לידי ביטוי באמנות ובאסטתיקה שלהם.
 
כל היופי שבצימצום.
 בשירת ההייקו, בכלים, בגנים.
 
השתיקה, הריק, הפליאה,
 בשירת ההייקו, בכלים, בגנים.
 
 
 והארכיטקטורה, והבגדים  והמקדשים והאנשים והאוכל והטבע.....
שבועיים בקיוטו .
זה באמת קורה לי.
 
 
 ***
 
לפני כארבעה חודשים פנתה אלי איילת לנדאו
מהבלוג "lula"
ובקשה לראיין אותי לפוסט שעניינו יפן.
אף שהייתי ז'פוניסטית מאז ומתמיד,
לא חשבתי שההשפעה נכרת בכלים שיצרתי.
והייתי מאד שמחה ומופתעת.
הנה מה שסיפרתי , אז , מזמן לא מזמן לאיילת-

 "...הרומן שלי עם יפן הוא רומן פנטזיה.


לא הייתי ביפן, אבל בטוח שעוד אהיה.


וחלק ממני כבר שם: בעיקר החלק שלש ויוצר ומעצב.


אני אוהבת את העדינות. את האיפוק. את הנכונות לשאת את הלא מושלם.


לא במקרה בפוסט הראשון בבלוג שלי כתבתי על האמנות היפנית.


יש לי עוד דרך ארוכה ללמוד את כל אלו, אבל איך אומרים ביפן?  הדרך היא המטרה..

 

ואני בכלל באתי ממקום כל כך אחר: מערימות החציר בקיבוץ. מחיפוש גרוטאות מעניינות בערימות הג'אנק מאחורי המוסך.
מהים שלחופו גדלתי, שאוסף חפצים ואנשים ופולט אותם אחרים לגמרי.


אני אוהבת את החומר ואת מה שהזמן מטביע בו. את הדרך שבה הוא משאיר סימנים.
יש שיגידו – צלקות. אחרים יגידו: קישוטים.
 
היפנים קוראים לזה "וואבי-סאבי" – יופיו של בר החלוף.
הקסם של הבלתי מושלם. התנועה שבו. החופש שהוא מאפשר.
 

זה מה שמקסים אותי בעבודה עם חימר: היכולת להטביע חותם, ובכל זאת שזה לא יהיה סופי.
כי החימר הוא חומר חי: אפילו אחרי שהוא נשרף, עוד קורים בו שינויים. הוא סופג אליו טעמים ומגע ומבטים.

אמנם הגעתי מעיצוב תכשיטים שלמדתי בבצלאל, מעולם התיאטרון שבו עיצבתי אביזרים לבמה,
 אבל החימר מאפשר לי לבטא את עצמי הרבה יותר בפשטות.
אני אוהבת ונמשכת אל הפונקציונאלי, אך עם זאת החומר  נוגע בעל- זמני. המפגש הזה מעניין אותי....."
 
לפוסט המלא של איילת, הנה פה.

 ***
 
הנה עוד כמה דברים מגניבים שמחכים לי ביפן-
 
 
 
והכי הכי, אתר יפהייפה  של אופנה יפנית אחריו אני עוקבת זה שנים,
 יש להם חנות בקיוטו!
 
 
 
***
אז מחר אני יוצאת לדרך,
 הולכת ומפליגה בתוך הכפכפים...
 בתוכי נכונה  להתמסר לכל מה שהמסע הזה מזמן לי.
אני יודעת שמה שבתוכי מבקש להפתח, יקבל מענה .
מה שקיים בפנים, יהדהד מבחוץ.


סאיונארה!



 

יום רביעי, 3 ביולי 2013

החבילה עוברת...

     
זה קרה ללא הכנה מוקדמת,
בלי שום תרנגול ווירטואלי שיקרא קריאת השכמה של אור ראשון,
בלי שום יד רכה שתלטף ותעיר אותי מתנומתי העמוקה והאצילית , משנת החורף הצחורה שלי, מתרדמתי המלכותית שנמשכת כבר חודשים.... -
 
זרקו אותי מתוך מיטת האפיריון שלי.
 
עפעפיים חיוורים נפקחו בבעתה,
כותונת שינה נמתחה בשאגה מחרישת תחרה,
תכשיטי האזמרגד זהרו.
 
***
 
כמה טוב שיש חברות.
כמה טוב שמור אסאל היא האחת.
והיא בחרה בבלוג שלי להיות אחד מחמישה עליהם היא ממליצה ב"משימת ההעברות"
שהחלה בה חלי גולדנברג.
 
(ואני לאכותבתלאכותבתלאכותבתלאכותבת כבר הרבה זמן....
כחכוח, התנצלות, סגור סוגריים). תודה.
 
הנה אפשרות להתחיל מחדש , לנסות להתחייב, לצעוד שוב בנתיב של חומר ומילים.
 
 
המשימה היא לבחור חמישה פוסטים שלי אהובים במיוחד.
מכיוון שרזומה הפוסטים שלי לא הגיע עדיין לפרקו,
אבחר שניים-
 
 בדידותו של הלש למרחקים ארוכים- כי הוא הראשון שלי.
 
מה המרקם של השמש?- כי אני ממשיכה לחפש ולהטביע בחומר.
 
 
 חמישה בלוגים הקרובים לליבי-
 
1.כל בוקר בסטודיו נפתח עם בועז כוהן, רדיו 88. הבלוג הנהדר שלו לונדון קולינג,
 (ומסתבר שהיינו באותו גן ילדים בחולון..)
 
2.  DesignBreak של עינת קיילס ארגמן.כי חו"ל זה כאן. (והקלאסה והעין הטובה.)
 
3. איילת לנדאו עם לולה , עם כל הצבע והיופי.
 
4.גליה פסטרנק, חולצה להחלפה, אשה אמנית, על החיים מעל, מתחת, לפני, מאחורי ובתוך היצירה.
 
5. ...And now, for something complitly diferent
 אני מודה ומתוודה , אני פליאוליתית.
האורים והתומים שלי בשנה האחרונה, מיקי בן דור , פליאו סטייל.
 
ועוד להגניב על הדרך את-
ואת אביבית משמרי המופלאה ומור אסאל, כמובן.
הממ..ללקק את האצבעות.
 
 
תודה לאנשים החכמים, המתבוננים, הרואים וצוחקים,
הרואים ומסתייפים,
אלו הצוללים אל המרחב העצום והאינסופי של הידע והתמונות והרעיונות,
שולים ממנו נפלאות בעין מיומנת ולב רגיש,
ופותחים לי דלתות החוצה לעולם, ופנימה לתוכי.
 
 ותודה לאלוהי הבלוגוספירה שהחליטו להעיר אותי משנתי.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 


       

יום שלישי, 18 בדצמבר 2012

תל חי, חנוכה, אור והשראה.

.
 
 
כל חנוכה מתקיים  הסימפוזיון במכללת תל חי, בו מתארחים אמנים מכל העולם,
מספרים על תהליכי היצירה , מדגימים ויוצרים מול הקהל,
ופותחים את חייהם ויצירתם לדיאלוג ושאלות.
 

שלושה אמנים אורחים: 

 
Ktharine Moarling




2011



אמנית אנגלייה, רק עשר שנים מאז שהחלה לעבוד בסטודיו משלה וכבר היא מתפרנסת לגמרי מהאמנות שלה, בעלת סטודיו המחזיקה עובדים ואסיסטנטים בתשלום, פטרון אמנות המשלם לה משכורת חדשית,
תערוכות, פרוייקטים ופרסים לרוב.
הפסלים שלה, כמוה, נעשים בקלילות .
היא עובדת עם משטחי פורצלן ובונה מהם אובייקטים בגודל של אחד לאחד של חפצים (בעיקר ישנים),
ומוסיפה  עליהם קווי קונטור שחורים.
היא מציירת בחימר כהגדרתה.
 
 
ארנק בצ'יקצ'ק.
 
 
 
מכונת כתיבה בהקמה
 
 
 
מכונת הכתיבה במבט אחורי , בשלב הצביעה


 
האובייקטים שלה אכן נראים כמו ציור מפוסל.
 
 




היכולת שלה להתנהל  בקלות, בנחישות וללא פחד מול פרוייקטים גדולים,
ליצור בהנאה ועם זאת בקפדנות את הפסלים הנהדרים שלה,
הגישה ש"כל אחד יכול"
היו השראה גדולה ( עם מבטא בריטי וחיוך כובש).

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
קדר אנגלי מסורתי, יוצר אובייקטים פיסוליים ועציצים לגינות אנגליות.
פחות התחברתי אליו, למרות שבזמן המועט שהקשבתי לו, לקחתי כמה טיפים קטנים לגבי עבודת האבניים.
מה שהיה מרשים מאד הוא שהאיש לגמרי סלפ-ספישנט:
כורה לבדו את החימר, מערבב , ומייבש אותו, במשטחי ענק עד לשלב שבו החימר מוכן להכנס למכונת הלישה. את כל המכשירים, מכונות, אבניים ותנור הוא מאלתר ובונה לבד.

 
 
 
איש נחמד ועדין עם מבטא אנגלי כמעט 
בלתי אפשרי.
 
 
 
 
 
 
ואחרונה , וכל כך, כל כך חביבה-

Tip toland

 
 
 

 "Letter to God"

 

 
 
 
אמנית היפר- ריאליסטית, מלאכית משוגעת, אשה מעוררת השראה,
בעלת עומק מרהיב ומפחיד,
לכל עבודה שלה היא נותנת שם שפותח, ומקפל את ההבנה מבפנים החוצה .
משוררת, מתבוננת, מדייקת.
כשהיא מדברת הרגשתי כאילו היא מכסה אותי בפוך נוצות קליל, ומנחם
וברגע הבא מגביהה אותו בתנופה וכל הנוצות מעופפות סביב,
חלקן דוקרות, חלקן מלטפות.
 
הפסלים שלה  רובם  גדולים,  בגודל אמיתי או טורסויים ענקיים,
לרוב מפסלת אנשים מבוגרים, רווי קמטים והבעה.
הרבה פעמים את עצמה.
בניית הפסלים ארוכה ומורכבת ,ודורשת קונסטרוקציות וחישובים אינסוף.
 
היא מצליחה להכניס בתוך פנים של אדם מגוון גדול של הבעות,
לפעמים אפילו סותרות זו את זו.
היא מספרת כי התכנית האהובה עלייה  היא סדרה על "חוקר פנים" מומחה,
שעוזר למשטרה בחקירותיה ומצליח לזהות מי דובר אמת או משקר לפי ניואנסים של הפנים.
"ההבדל בין מבע למבע יכול להתרחש כאשר אני מוסיפה  חימר או מזיזה קמט ולו בחצי מולקולה".
 
אפילו שאני לא נמשכת בכלל לפיסול פיגורטיבי,
 היא היפנטה אותי ביכולת שלה להיחשף, לדברר את העשייה שלה באומץ , בהירות, והכרה שהסיפור האישי שלה הוא גם פתח למשהו גדול מסתורי ומרהיב.
 
 
 
"Jester Series Yep,"
 
 

 
 
***

היו שלושה ימים נהדרים.
מפגשים עם חברות, עם אנשים יוצרים,
עם כל אוהבי הקרמיקה,
ועם השמיים המרהיבים של הגליל.  
 
 

 
 
 
 
 
 

 


 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 


יום שלישי, 2 באוקטובר 2012

על חוש המישוש (וגם על אהבת חפצים ועל ספר מופלא במיוחד)

 
לונג טיים נו פוסט. 
כמו ילדים קטנים המכסים את פניהם במשחק , ומשוכנעים שאף אחד לא רואה אותם,
כך אני עכשיו מסירה את כפות ידיי מעל עיניי-
הייתי פה כל הזמן, פשוט התחבאתי...
 
 
ובמחבוא קראתי ספר אחד נהדר.
"הארנבת בעלת עיני הענבר" מאת אדמונד דה וואל.
 
 
דה וואל יוצא למסע בעקבות פסלים יפניים קטנטנים (הנקראים "נצקות") אותם קיבל בירושה,
ומגלה את השושלת המפוארת של משפחתו היהודית, משפחת  אפרוסי העשירה, שהיוותה חלק מחיי החברה והאמנות של אירופה במאה ה-19, וירדה לגמרי מנכסיה במלחמת העולם השנייה.
 קצרה היריעה מלספר על הספר, ויש כאלו שכבר עשו זאת טוב ממני
(הנה תקציר וראיון שערכה איתו מיה סלע).


זוהי הארנבת בעלת עיניי הענבר. עוד נצקות כאן
 
אז רק אומר שמי שכתב אותו הוא איש צנוע ורהוט, בעל עין ולב השואפים לדיוק והרמוניה,
חושני, מלא ברגש אך לא רגשני,
אינטלקטואל, ו... קדר!

Edmund de Waal


 
אני יכולה לאמר שהוא הקסים אותי אינסייד אאוט בכל כך הרבה אופנים
כולל כמה טעמים שאולי נראים שוליים לקורא התמים,
אבל לי הם גרמו לעליית חום מהירה (1200 צלסיוס) , ולצהלת קרמיקאים בלתי רצונית -

1. לאיש יש מנהל (!) סטודיו. ממש מישהו שמנהל בשבילו את הסטודיו!

2. הוא אוהב את התרבות היפנית, וממנו למדתי שקוראים לאדם  כזה "ז'פוניסט"
(כמו "פרנקופיל", רק עם סושי במקום באגט).

3. הוא עדיין נבוך ושואל. דה וואל מציג במוזיאונים גדולים, מקבל הזמנות מראש בכסף גדול,
ועדיין שואל את עצמו שאלות רלבנטיות גם למתחילה שכמוני - למשל:
"העניין הוא זה - אני עובד כבר די זמן כקדר כדי לדעת שלקבל הזמנה זה עסק עדין להפליא. אתה מכיר טובה, כמובן, אבל הכרת טובה שונה מתחושת חוב. זו שאלה מעניינת לכל אמן: כמה זמן צריך להמשיך לחוש אסיר תודה מרגע שמישהו קנה עבודה שלך?"

A sounding line, 2007 Edmund de Waal
 
 
4. האיש יודע למשש.  בניגוד ל"לא לגעת" שנלחש בנזיפה באגפי מוזיאונים, תמיד אפשר לזהות יוצר בחומר שפוגש כלי וישר ממשש אותו והופך אותו לצד השני - פוגש בחותמת היוצר, מזהה את ההחלטה איך לסיים את הכלי בתחתיתו,
נוגע בעובי הדופן, באופן התהוותו, בסוד הדברים.
 


Edmund de Waal. A change in the weather, 2007
 
 
5. הוא מחובר גם לצורה וגם למילה. דה וואל משוחח עם צורות, בורא אותן ומפרק,
ובמקביל מודה שהוא מונע מתשוקה למילים, מושפע מטקסטים ומשירה.
(טוב, עם סבתא משוררת שהיתה חברה לעט של רילקה, ועם סב רב-רבא שהיה פטרון אמנויות ואיש רוח, והיווה השראה לדמות של סבן מ"בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט, אין פלא).

(רגע של קנאה ,קנאה, קנאה - בידע הרב, באומץ, ובמסורת האמנותית לתוכה הוא נולד.... זהו, עבר.)


   Edmund de Waal . A reading silence, 2007
 
 
6. הוא באמת כותב בחומר (בעצם, מקדר במילים). בזמן קריאת הספר, חשתי כל הזמן כי תהליך הכתיבה של דה וואל הוא כמו תהליך של יצירת כלי בחומר.
החיפוש, הדרך שאינה ברורה, שאינה כפופה לז'אנר כתיבה כלשהו, שמונעת מכמיהה פנימית לא מוסברת, מתשוקה לגילוי.
התהיות וצמתי ה"אין כניסה" שהוא לא מסתיר, והם חלק מן הכתוב בחומר.
כמו בנייה של כלי, המתח בין הידוע ללא ידוע,
בין מה שהיד רוצה לבין מה שהחומר יודע,
החיפוש של צורה ומבנה,
המקום של היוצר והנוצר בעולם.
(ממש כמו בחיים)


Edmund de Waal  .This is just to say 2011
 
 
7. הוא מבין אהבת חפצים מהי. כמה חסד עושה השפה שלנו (מקווה שמישהו יספר על זה לדה וואל)
למילה חפץ. חפץ הוא גם אובייקט, דבר מה, כלי, והוא גם רצון, משאת נפש וכמיהה..
אני חושבת שכל אשה שאי פעם השתוקקה לזוג נעליים לא פרקטיות אבל מופלאות, מכירה את מה שהמילה "חפץ" מקפלת, ודה וואל יודע למלל:
איך הממשי והמופשט גלומים במילה אחת,
הוא מבין כמה אומר עלינו החפץ שאנחנו בוחרים (אני תמיד משתאה לראות בסטודיו מי הולך לאיזה חפץ. מי נמשך לקערה המחוספסת, ומי נוגע בהשתוקקות בספלוני הפורצלן). את הרצון שחומד (הנה עוד מילה יפה בעברית: "שכיית חמדה").
 מבחינתי, אהבת החפצים היפים מגלמת את השמחה והיופי במפגש עם החומר,
את הסיבה שאני עולזת בעודי מטופפת במדרגות למטה אל הסטודיו כל בוקר.
נשבעת לכם.
בנקיטת חפץ.
 
Sighns & Wonders 2009 .Edmund de Waal
 
 
מזמינה אתכם לרוץ מהר ולצלול לתוך הספר.
מה שכתוב על הכריכה אמת לאמיתה, אכן יצירת מופת...
 
ועוד מזמינה אתכם להגיע ליריד הקרמיקה "נגיעות בחומר"
פסטיבל של קדרים וקרמיקאים מכל הארץ
ולא פחות - של ממששים וחומדי חפצים,
שיתקיים כבכל שנה בכפר וורדים, בחוה"מ סוכות.
אשמח מאד לפגוש אתכם שם.