יום שני, 9 בספטמבר 2013

ביג אין ג'אפאן




כְּדֵי לְהַכִּיר אֶת פִּרְחֵי הַשְּׁזִיף
אַתָּה זָקוּק לְלִבְךָ
וּלְאַפְּךָ.

 אונטסורה, 1660-1738

***
זה קורה, באמת קורה.
מחר, בשעת לילה, אני טסה ליפן.
כל כך הרבה זמן  אני חולמת לנסוע.
כל כך הרבה זמן יודעת שיום אחד יבוא וזה יקרה...
 
 
ובכל זאת, בפנים, קול דממה.
 אני שואלת את עצמי-
 היי, הנה התאריך מתקרב, מוחשי,
 הנה את נותנת לעצמך את הזמן לעצמך , לבד , הנה ילדה גדולה שמגשימה חלום-
למה לעזאזל אני לגמרי לא מתרגשת?
 איך זה שאני לא הולכת על עננים?
יותר מזה-
אני רואה איך העננים הופכים כבדים , הולכים ושוקעים
אני רואה את הפיח שנדבק להם לקצוות ואת הערפל שהם הופכים להיות על פני האדמה..
 
אולי כי כרונוס היה לגמרי מטורלל בחודש האחרון וזימן לנו את תחילת שנת הלימודים יחד עם מכירות ראש השנה, וארס החליט שזה הזמן לנשוף רוחות מלחמה מן המזרח, ועוד כמה אלים למעלה מעקמים את האף אל מול ההיבריס הזה שלי- "באמת, איך פתאום לוקחת בת אדם פשוטה זו שבועיים ימים לבדה בארץ השמש העולה, כיצד היא מעזה..?"
 
 אולי כי זה רק לשבועיים, וכי אני לא אספיק כלום וכבר ייגמר, כי אולי לא יקרה שם ה-דבר שאני רוצה שיקרה שם ( מה זה? אין לי מושג..), כי אחר כך אני חוזרת לחיים , לשגרה ( ואני קרועה על השגרה שלי),
 כי לפעמים חלומות מתגשמים
ומכיוון שטיפחתי וניפחתי את החלום שלי לאורך השנים,
אני כנראה מפחדת שהוא עלול להתפוצץ לי בפרצוף בשל אלף ואחת סיבות אפשריות..
 
 
אבל אני גם זוכרת-
 העזתי, קבעתי, אפשרתי לעצמי.
ואני כל כך שמחה וגאה בי על ההחלטה הזו.
 
כבר שנים אני מתנועעת בלחש סביב היפניות המרהיבה- מאופקת,
אוהבת הסדר שבתוכי נכבשת על ידי הארגון, הנקיון והיעילות והמקצועיות המושלמת בכל תחום, שהיא חלק עמוק מהמסורת  שלהם,
ועם זאת, המחפשת שבי, כמהה אל המסתורין , אל ההתערבות של כוחות  הטבע ביצירה ובמהלך החיים כמו שהם באים לידי ביטוי באמנות ובאסטתיקה שלהם.
 
כל היופי שבצימצום.
 בשירת ההייקו, בכלים, בגנים.
 
השתיקה, הריק, הפליאה,
 בשירת ההייקו, בכלים, בגנים.
 
 
 והארכיטקטורה, והבגדים  והמקדשים והאנשים והאוכל והטבע.....
שבועיים בקיוטו .
זה באמת קורה לי.
 
 
 ***
 
לפני כארבעה חודשים פנתה אלי איילת לנדאו
מהבלוג "lula"
ובקשה לראיין אותי לפוסט שעניינו יפן.
אף שהייתי ז'פוניסטית מאז ומתמיד,
לא חשבתי שההשפעה נכרת בכלים שיצרתי.
והייתי מאד שמחה ומופתעת.
הנה מה שסיפרתי , אז , מזמן לא מזמן לאיילת-

 "...הרומן שלי עם יפן הוא רומן פנטזיה.


לא הייתי ביפן, אבל בטוח שעוד אהיה.


וחלק ממני כבר שם: בעיקר החלק שלש ויוצר ומעצב.


אני אוהבת את העדינות. את האיפוק. את הנכונות לשאת את הלא מושלם.


לא במקרה בפוסט הראשון בבלוג שלי כתבתי על האמנות היפנית.


יש לי עוד דרך ארוכה ללמוד את כל אלו, אבל איך אומרים ביפן?  הדרך היא המטרה..

 

ואני בכלל באתי ממקום כל כך אחר: מערימות החציר בקיבוץ. מחיפוש גרוטאות מעניינות בערימות הג'אנק מאחורי המוסך.
מהים שלחופו גדלתי, שאוסף חפצים ואנשים ופולט אותם אחרים לגמרי.


אני אוהבת את החומר ואת מה שהזמן מטביע בו. את הדרך שבה הוא משאיר סימנים.
יש שיגידו – צלקות. אחרים יגידו: קישוטים.
 
היפנים קוראים לזה "וואבי-סאבי" – יופיו של בר החלוף.
הקסם של הבלתי מושלם. התנועה שבו. החופש שהוא מאפשר.
 

זה מה שמקסים אותי בעבודה עם חימר: היכולת להטביע חותם, ובכל זאת שזה לא יהיה סופי.
כי החימר הוא חומר חי: אפילו אחרי שהוא נשרף, עוד קורים בו שינויים. הוא סופג אליו טעמים ומגע ומבטים.

אמנם הגעתי מעיצוב תכשיטים שלמדתי בבצלאל, מעולם התיאטרון שבו עיצבתי אביזרים לבמה,
 אבל החימר מאפשר לי לבטא את עצמי הרבה יותר בפשטות.
אני אוהבת ונמשכת אל הפונקציונאלי, אך עם זאת החומר  נוגע בעל- זמני. המפגש הזה מעניין אותי....."
 
לפוסט המלא של איילת, הנה פה.

 ***
 
הנה עוד כמה דברים מגניבים שמחכים לי ביפן-
 
 
 
והכי הכי, אתר יפהייפה  של אופנה יפנית אחריו אני עוקבת זה שנים,
 יש להם חנות בקיוטו!
 
 
 
***
אז מחר אני יוצאת לדרך,
 הולכת ומפליגה בתוך הכפכפים...
 בתוכי נכונה  להתמסר לכל מה שהמסע הזה מזמן לי.
אני יודעת שמה שבתוכי מבקש להפתח, יקבל מענה .
מה שקיים בפנים, יהדהד מבחוץ.


סאיונארה!