יום חמישי, 28 ביוני 2012

איך קרנף מנצנץ, או שיחות סלון.

סלון השפויות.
כך אנחנו קוראות לעצמינו.

ארבע יוצרות ,עובדות בחומר, כל אחת בדרכה שלה.

נפגשנו לפני שנתיים וחצי בסמפוזיון הקרמיקה בתל חי.
(מסתבר שלעמוד על במה ולעבוד מול קהל , גם אם הוא שבוי,
דורש כריזמה ויכולת תקשורתית מסויימת,
מה שלא היה לאמנים האורחים ד'אז,
כך שרוב הזמן בילינו בשיחות ודיונים.)
בסוף הסימפוזיון, הבנו שנוצר פה דבר מה שכולנו רצינו להמשיך בו.

אנחנו נפגשות פעם בכמה חודשים, ל"יום השתלמות" אמנותי:
תערוכות , מוזיאונים, צחוקים ושיחות ארוכות אל תוך היין,
בית, בעל, משפחה , וכמובן,
יצירה, יצירה, יצירה-
כל אחת מספרת על העבודה שלה כרגע בסטודיו.
מתייעצות ובודקות ביחד עניינים טכנולוגיים,
עיצוביים וקונספטואליים , כל אחת ויצירתה.

שואלות שאלות על אמנות,עיצוב,
תהליכים, ועלינו כנשים בעולם הזה.
מקשיבות ומחזקות זו את זו,
מאירות ומבהירות,
יוצרות מרחב של תמיכה .
בשבוע שעבר ביקרנו בתל אביב.
קפה ארוך  והמון שיחות של בוקר,
ואחריו היישר אל המוזיאון המחודש.

שתי תערוכות משובחות:
"צפיפות החומר"- אמנות הודית עכשווית.
התזזית, הצבע, העומס והקוטביות בהודו,
הריבוי, המסורת מול הקידמה ותוצרייה,
הקדוש מול המעוקר מתוכן,
באו כולם לידי ביטוי בתערוכה....
הרגשתי שאני נוגעת בזמן ההוא של הודו,
ועם זאת גם בי היום, כאדם בוגר החי פה בארץ,
על כל ההתלבטיויות והקשיים של צריכה וקדמה וזהות ,
הקרוב אלי והשונה ממני..

אהבתי במיוחד שתי עבודות.
 הראשונה , של האמנית סאקשי גופטה.
(כידוע יש מלאן גופטאים בהודו. שלושה מהם מוצגים בתערוכה)
היא בת 34. מלקטת שאריות של חלקי מתכת ופסולת ממפעלים. ברגים, מחברים, גלגלי שיניים, רשתות, (אין פלא שנכבשתי) , ומשתמשת בהם כדי ליצור משטח עוצר נשימה,  קל וכבד בעת ובעונה אחת, פאטרן של תנועה שדממה, קידמה שהחלידה ונזנחה מאחור..






השנייה היא של שילפה גופטה, אמנית גם היא, שיצרה מיצב מולטי מדיה. צללים, דמויות המבקרים בחלל מוקרנות על הבד, ואז ,ספק נעטפות , ספק נרדפות, ספק טוות חוטים בעצמן לערימות של פסולת שיורדת אליהן מלמעלה...מפתיע ומצחיק ומעורר הרבה שאלות לגבי צריכה ותרבות הצריכה..



ואלו אנו מתחילות לטבוע בפסולת

מסתבר שהאמנות ההודית מוכרת ומוכרת הייטב בעולם, ואספנים ומוזיאונים רבים רוכשים אותה..


תערוכה מומלצת נוספת, באגף העיצוב, שתי קומות וסחרחורת משם (הוריי וצ'פחה לפרסטון..),
פגשנו את שירלי בר אמוץ, אמנית, צורפת , זוכת פרס אנדי לעיצוב 2012.
 עבודותייה יפהייפיות, מפחידות, מסתוריות ומרתקות את העין ואת הלב.

בעלי חיים שלא מפה, אקזוטיים, כרוכים - לכודים בתוך קברט סיוטי של חומרים פלסטיים, "נמוכים", זולים, מנצנצים, משקרים הוד והדר, שקפאו סביבם ולכדו אותם.
הם נקשרים, נעטפים, ממוסמרים, נקברים וטובעים בהם.
חיבור בין הטפלון לאבנים הטובות והזהב,
תחושת המצוקה אל מול ה"פרחיות" של החומרים,
החיות האלו מקרינות  קסם, מסתורין רחוק וזר,
משהו שאי אפשר באמת לגעת בו, אך תמיד יישאר כמיהת לב.

ההעמדה של הפסלים- תכשיטים מצויינת .
הם מוצגים בתוך אקווריום גדול, קר,שגם הוא מבודד אותם וכולא אותם, אך עם זאת ,בדרך מסויימת, מאפשר להם מעיין חופש, חלל פתוח להתקיים בו. מאד מאד אהבתי.

ככה קרנף מנצנץ



דבריה של שירלי על מה זה תכשיט? (מתוך ראיון בגלריה הארץ)
          
"זה פסל שאתה כל כך רוצה לגעת בו, אתה רוצה ללכת אתו לכל מקום. אתה רוצה לחמוד אותו, להחזיק אותו ביד, להפוך אותו, להרגיש את המשקל שלו, את החומר שלו. את זה אין בפיסול: פסל מוצב בחלל. תכשיט אתה יכול לקחת אתך לכל מקום, בעצם זה שאתה עונד אותו אתה אומר משהו על עצמך. מישהו אמר לי פעם שלא כל אחד יכול לקנות כל תכשיט. כשאספנים קונים פסל הם שמים אותו באוסף, בבית או במחסן. כשהם קונים תכשיט וצריכים או רוצים לענוד אותו, הם יוצאים באקט של אמירה".

               אני אשמח עד מאד לענוד את אחת מהסיכות שלה...



                      את היום שלנו המשכנו במסעדה החדשה והמצויינת דליקטסן  ביהודה הלוי.

                                                     אחח...כמה יפה וטעים ומפנק.

טירמיסו מצויין. ואני לא אוהבת בדרך כלל טירמיסו.

בשעות הערב הגענו לבית בנימיני, לפתיחת התערוכה החדשה  DO  , שיתוף פעולה של עירית אבא,
והמעצבים עמי דרך ודב גנשרוא.
אהבתי מאד את הדו שיח שנוצר בינהם, בין עבודת היד לתעשייתי. הכלים התעשייתיים הפרוסים בדיוק רב , לבין העבודה החופשית של עירית, שיוצרת מעיין  מתווה חיצוני ,קליפה מסומנת של כד.
דיבור על "בפנוכו" , פנים וחוץ, גילוי ומשמעותו, ומהות הכלי. מקסים.

מבט מתוך הגלריה על הרחוב .כמה יפה הערבוב.(צילום:הדס תמיר)

הבית החדש לאמנות הקרמיקה חגג שנה- "מה? כבר? איך הוא גדל והתפתח..נראה בוגר לגילו, רואים עליו שהוא משהו מיוחד..."
המקום חדש אך כאילו היה שם תמיד. מרחב  שהוא בית לאמני הקרמיקה, וחלל תצוגה אינטימי ויפה.


                                      אז זה היה היום שהיה. מלא וממלא.
                                תודה רבה לעיר תל אביב שלעולם אינה מכזיבה
                                               ולבנות הסלון הנהדרות:
                                       ביני נאוררונית ברנגה, ואפרת איל.

יום שבת, 23 ביוני 2012

תחת שמי טוסקנה ,או להפריח את השממה..



לא מזמן,
בשעה שכל העם לבש לבן, והתקשט בעלעלים ובחציר,
מילא אסמיו  ויקביו,
שחנו לנו אני ובנזוגי ,
בין גבעות, עמקים מפלים וכרמים מוריקים
וגמענו יין.

נסיעת הפתעה ליומולדתי, התאחרה והתמזגה לה באלגנטיות עם יום נישואין
(שבדרך כלל נשכח לחלוטין ע"י הנפשות הפועלות).

***
 
תחת שמי טוסקנה.
חמישה ימים.
הוא ואני לבד.



 
בלי תוכניות מוגדרות,
בלי מקומות לינה ידועים מראש,
בלי ג'י פי אס.



                                                   
אביב חלומי.
צהובים וסגולים, אינסופ גוונים של ירוק,
קידה ולוונדר. אור רך ופתוח.



                                                              
כבישים צדדיים, נחלים,
כרמים ועוד כרמים
כפר קטן על ההר.




             
מסעדה פתוחה אל הנוף,
ורדים מטפסות על השער,
החושים נפתחים אל המתיקות.

                                    





יין ועוד יין ועוד יין
ברונלו וקסטלו ומונטפלצ'יאנו
קפוצ'ינו ובלסמיקו,
סחתייניסימו..

***



צהריים מאוחר ומפתיע בקסטלו
הדואומו בסיינה
וחברים חדשים לאוסף כלי העבודה שלי-


 

***

ואז חוזרים. מנמיכים עוף מעל שמי הארץ.
אפור, מהביל, קולני.

מתחילה להפריח את השממה...








יום שלישי, 5 ביוני 2012

יריד על האגם ברעננה - נשים ונפלאות.





             לפני שלושה שבועות, נראה לי לפני נצח, היה היריד ברעננה. "כד וחומר" 2012.




היו ימים יפים ומשמחים.

פגשתי הרבה אנשים חדשים, לקוחות חדשים.
 פגשתי חברות ווירטואליות שהתממשו לפתע לתוך נשים נהדרות בשר ודם.
פגשתי את הדמויות מאחורי השמות שמלייקקות אצלי בדף הפייסבוק.
פגשתי כאלו שקוראים את הבלוג ולא ידעתי...
פגשתי חברות קרמיקאיות שאני אוהבת.
זהו זמן של חגיגה משותפת, אנו מגיחות מהסטודיו אל העולם, מסנוורות מהשמש
( ליטראלי אונט מטאפוריקלי), חולקות מידע, תובנות, שמחות ותסכולים,
זמן ארוך של התכנסות ושקט מתחלף ברטט מענג של מפגשים ושיחות וצחוקים,
בהתרגשות למראה הכלים , שגם הם, יוצאים החוצה, מסודרים באהבה על השולחנות , וכמו קסם,
נראים אחרת לגמרי מאשר ראיתי אותם קודם.





ויש את המכירה, ואת כל מה שמתבקש מכך:
לדעת למכור את הדברים שלך, למצוא את התדר הנכון ( כן זה עשוי קרמיקה, לא מתכת..הכל בעבודת יד...
לא , אני לא "עושה לך מחיר" , זה לא שוק....וגם- נכון, אני זוכרת אותך מהשנה שעברה, קנית את הקערה הכחולה....איזה יופי שחזרת), לדעת שיש לי כלי שנעשה באהבה,
והוא שווה כל שקל, ולי זה עולה יותר...

יכולתי לשים לב איך מפעם לפעם משהו גדל ומתבהר ומתבגר  בי ( ומישהו בי רן..)


אז יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא, אני רוצה להודות
לכל חברותיי האמניות הנפלאות שעשו לי את היריד:
ניצן סעד שטרן עם המיכלים המופלאים שלה, סימון סולומון עם העבודות האלגנטיות , הכלים הנוגעים ברוח.. ,רותי ברוטי, האשה והסנדוויץ', עם הצבעוניות המתפרצת והפרחים, עדי שפירא המקסימה, מלכת הפורצלן, וכמובן, עמיחי שרפשטיין , זמר האופרה המהולל,  רוויטל בר לב שנכנסה לי ללב, אילת זר שינבויום , ועוד רבות וטובות....
וכמובן לכל הקונים , המפרגנים, המחבקים ,המחייכים,
שחיזקו אותי והזכירו לי שאני אכן מצליחה לחיות חיי יצירה מופלאים, ליצור כלים שמשמחים ומרגשים אנשים אחרים, והופכים להיות חלק מחייהם ...





ואחר כך, טסנו לטוסקנה.
ועל כך בפוסט שכבר תוסס בחביות ...בקרוב.