סלון השפויות.
כך אנחנו קוראות לעצמינו.
ארבע יוצרות ,עובדות בחומר, כל אחת בדרכה שלה.
נפגשנו לפני שנתיים וחצי בסמפוזיון הקרמיקה בתל חי.
(מסתבר שלעמוד על במה ולעבוד מול קהל , גם אם הוא שבוי,
דורש כריזמה ויכולת תקשורתית מסויימת,
מה שלא היה לאמנים האורחים ד'אז,
כך שרוב הזמן בילינו בשיחות ודיונים.)
בסוף הסימפוזיון, הבנו שנוצר פה דבר מה שכולנו רצינו להמשיך בו.
אנחנו נפגשות פעם בכמה חודשים, ל"יום השתלמות" אמנותי:
תערוכות , מוזיאונים, צחוקים ושיחות ארוכות אל תוך היין,
בית, בעל, משפחה , וכמובן,
יצירה, יצירה, יצירה-
כל אחת מספרת על העבודה שלה כרגע בסטודיו.
מתייעצות ובודקות ביחד עניינים טכנולוגיים,
עיצוביים וקונספטואליים , כל אחת ויצירתה.
שואלות שאלות על אמנות,עיצוב,
תהליכים, ועלינו כנשים בעולם הזה.
מקשיבות ומחזקות זו את זו,
מאירות ומבהירות,
יוצרות מרחב של תמיכה .
בשבוע שעבר ביקרנו בתל אביב.
קפה ארוך והמון שיחות של בוקר,
ואחריו היישר אל המוזיאון המחודש.
שתי תערוכות משובחות:
"צפיפות החומר"- אמנות הודית עכשווית.
התזזית, הצבע, העומס והקוטביות בהודו,
הריבוי, המסורת מול הקידמה ותוצרייה,
הקדוש מול המעוקר מתוכן,
באו כולם לידי ביטוי בתערוכה....
הרגשתי שאני נוגעת בזמן ההוא של הודו,
ועם זאת גם בי היום, כאדם בוגר החי פה בארץ,
על כל ההתלבטיויות והקשיים של צריכה וקדמה וזהות ,
הקרוב אלי והשונה ממני..
אהבתי במיוחד שתי עבודות.
הראשונה , של האמנית סאקשי גופטה.
(כידוע יש מלאן גופטאים בהודו. שלושה מהם מוצגים בתערוכה)
היא בת 34. מלקטת שאריות של חלקי מתכת ופסולת ממפעלים. ברגים, מחברים, גלגלי שיניים, רשתות, (אין פלא שנכבשתי) , ומשתמשת בהם כדי ליצור משטח עוצר נשימה, קל וכבד בעת ובעונה אחת, פאטרן של תנועה שדממה, קידמה שהחלידה ונזנחה מאחור..
השנייה היא של שילפה גופטה, אמנית גם היא, שיצרה מיצב מולטי מדיה. צללים, דמויות המבקרים בחלל מוקרנות על הבד, ואז ,ספק נעטפות , ספק נרדפות, ספק טוות חוטים בעצמן לערימות של פסולת שיורדת אליהן מלמעלה...מפתיע ומצחיק ומעורר הרבה שאלות לגבי צריכה ותרבות הצריכה..
תערוכה מומלצת נוספת, באגף העיצוב, שתי קומות וסחרחורת משם (הוריי וצ'פחה לפרסטון..),
פגשנו את שירלי בר אמוץ, אמנית, צורפת , זוכת פרס אנדי לעיצוב 2012.
עבודותייה יפהייפיות, מפחידות, מסתוריות ומרתקות את העין ואת הלב.
בעלי חיים שלא מפה, אקזוטיים, כרוכים - לכודים בתוך קברט סיוטי של חומרים פלסטיים, "נמוכים", זולים, מנצנצים, משקרים הוד והדר, שקפאו סביבם ולכדו אותם.
הם נקשרים, נעטפים, ממוסמרים, נקברים וטובעים בהם.
חיבור בין הטפלון לאבנים הטובות והזהב,
תחושת המצוקה אל מול ה"פרחיות" של החומרים,
החיות האלו מקרינות קסם, מסתורין רחוק וזר,
משהו שאי אפשר באמת לגעת בו, אך תמיד יישאר כמיהת לב.
ההעמדה של הפסלים- תכשיטים מצויינת .
הם מוצגים בתוך אקווריום גדול, קר,שגם הוא מבודד אותם וכולא אותם, אך עם זאת ,בדרך מסויימת, מאפשר להם מעיין חופש, חלל פתוח להתקיים בו. מאד מאד אהבתי.
דבריה של שירלי על מה זה תכשיט? (מתוך ראיון בגלריה הארץ)
"זה פסל שאתה כל כך רוצה לגעת בו, אתה רוצה ללכת אתו לכל מקום. אתה רוצה לחמוד אותו, להחזיק אותו ביד, להפוך אותו, להרגיש את המשקל שלו, את החומר שלו. את זה אין בפיסול: פסל מוצב בחלל. תכשיט אתה יכול לקחת אתך לכל מקום, בעצם זה שאתה עונד אותו אתה אומר משהו על עצמך. מישהו אמר לי פעם שלא כל אחד יכול לקנות כל תכשיט. כשאספנים קונים פסל הם שמים אותו באוסף, בבית או במחסן. כשהם קונים תכשיט וצריכים או רוצים לענוד אותו, הם יוצאים באקט של אמירה".
אני אשמח עד מאד לענוד את אחת מהסיכות שלה...
את היום שלנו המשכנו במסעדה החדשה והמצויינת דליקטסן ביהודה הלוי.
אחח...כמה יפה וטעים ומפנק.
בשעות הערב הגענו לבית בנימיני, לפתיחת התערוכה החדשה DO , שיתוף פעולה של עירית אבא,
והמעצבים עמי דרך ודב גנשרוא.
אהבתי מאד את הדו - שיח שנוצר בינהם, בין עבודת היד לתעשייתי. הכלים התעשייתיים הפרוסים בדיוק רב , לבין העבודה החופשית של עירית, שיוצרת מעיין מתווה חיצוני ,קליפה מסומנת של כד.
דיבור על "בפנוכו" , פנים וחוץ, גילוי ומשמעותו, ומהות הכלי. מקסים.
הבית החדש לאמנות הקרמיקה חגג שנה- "מה? כבר? איך הוא גדל והתפתח..נראה בוגר לגילו, רואים עליו שהוא משהו מיוחד..."
המקום חדש אך כאילו היה שם תמיד. מרחב שהוא בית לאמני הקרמיקה, וחלל תצוגה אינטימי ויפה.
אז זה היה היום שהיה. מלא וממלא.
תודה רבה לעיר תל אביב שלעולם אינה מכזיבה
ולבנות הסלון הנהדרות:
ביני נאור, רונית ברנגה, ואפרת איל.
כך אנחנו קוראות לעצמינו.
ארבע יוצרות ,עובדות בחומר, כל אחת בדרכה שלה.
נפגשנו לפני שנתיים וחצי בסמפוזיון הקרמיקה בתל חי.
(מסתבר שלעמוד על במה ולעבוד מול קהל , גם אם הוא שבוי,
דורש כריזמה ויכולת תקשורתית מסויימת,
מה שלא היה לאמנים האורחים ד'אז,
כך שרוב הזמן בילינו בשיחות ודיונים.)
בסוף הסימפוזיון, הבנו שנוצר פה דבר מה שכולנו רצינו להמשיך בו.
אנחנו נפגשות פעם בכמה חודשים, ל"יום השתלמות" אמנותי:
תערוכות , מוזיאונים, צחוקים ושיחות ארוכות אל תוך היין,
בית, בעל, משפחה , וכמובן,
יצירה, יצירה, יצירה-
כל אחת מספרת על העבודה שלה כרגע בסטודיו.
מתייעצות ובודקות ביחד עניינים טכנולוגיים,
עיצוביים וקונספטואליים , כל אחת ויצירתה.
שואלות שאלות על אמנות,עיצוב,
תהליכים, ועלינו כנשים בעולם הזה.
מקשיבות ומחזקות זו את זו,
מאירות ומבהירות,
יוצרות מרחב של תמיכה .
בשבוע שעבר ביקרנו בתל אביב.
קפה ארוך והמון שיחות של בוקר,
ואחריו היישר אל המוזיאון המחודש.
שתי תערוכות משובחות:
"צפיפות החומר"- אמנות הודית עכשווית.
התזזית, הצבע, העומס והקוטביות בהודו,
הריבוי, המסורת מול הקידמה ותוצרייה,
הקדוש מול המעוקר מתוכן,
באו כולם לידי ביטוי בתערוכה....
הרגשתי שאני נוגעת בזמן ההוא של הודו,
ועם זאת גם בי היום, כאדם בוגר החי פה בארץ,
על כל ההתלבטיויות והקשיים של צריכה וקדמה וזהות ,
הקרוב אלי והשונה ממני..
אהבתי במיוחד שתי עבודות.
הראשונה , של האמנית סאקשי גופטה.
(כידוע יש מלאן גופטאים בהודו. שלושה מהם מוצגים בתערוכה)
היא בת 34. מלקטת שאריות של חלקי מתכת ופסולת ממפעלים. ברגים, מחברים, גלגלי שיניים, רשתות, (אין פלא שנכבשתי) , ומשתמשת בהם כדי ליצור משטח עוצר נשימה, קל וכבד בעת ובעונה אחת, פאטרן של תנועה שדממה, קידמה שהחלידה ונזנחה מאחור..
השנייה היא של שילפה גופטה, אמנית גם היא, שיצרה מיצב מולטי מדיה. צללים, דמויות המבקרים בחלל מוקרנות על הבד, ואז ,ספק נעטפות , ספק נרדפות, ספק טוות חוטים בעצמן לערימות של פסולת שיורדת אליהן מלמעלה...מפתיע ומצחיק ומעורר הרבה שאלות לגבי צריכה ותרבות הצריכה..
 |
| ואלו אנו מתחילות לטבוע בפסולת |
מסתבר שהאמנות ההודית מוכרת ומוכרת הייטב בעולם, ואספנים ומוזיאונים רבים רוכשים אותה..
תערוכה מומלצת נוספת, באגף העיצוב, שתי קומות וסחרחורת משם (הוריי וצ'פחה לפרסטון..),
פגשנו את שירלי בר אמוץ, אמנית, צורפת , זוכת פרס אנדי לעיצוב 2012.
עבודותייה יפהייפיות, מפחידות, מסתוריות ומרתקות את העין ואת הלב.
בעלי חיים שלא מפה, אקזוטיים, כרוכים - לכודים בתוך קברט סיוטי של חומרים פלסטיים, "נמוכים", זולים, מנצנצים, משקרים הוד והדר, שקפאו סביבם ולכדו אותם.
הם נקשרים, נעטפים, ממוסמרים, נקברים וטובעים בהם.
חיבור בין הטפלון לאבנים הטובות והזהב,
תחושת המצוקה אל מול ה"פרחיות" של החומרים,
החיות האלו מקרינות קסם, מסתורין רחוק וזר,
משהו שאי אפשר באמת לגעת בו, אך תמיד יישאר כמיהת לב.
ההעמדה של הפסלים- תכשיטים מצויינת .
הם מוצגים בתוך אקווריום גדול, קר,שגם הוא מבודד אותם וכולא אותם, אך עם זאת ,בדרך מסויימת, מאפשר להם מעיין חופש, חלל פתוח להתקיים בו. מאד מאד אהבתי.
 |
| ככה קרנף מנצנץ |
דבריה של שירלי על מה זה תכשיט? (מתוך ראיון בגלריה הארץ)
"זה פסל שאתה כל כך רוצה לגעת בו, אתה רוצה ללכת אתו לכל מקום. אתה רוצה לחמוד אותו, להחזיק אותו ביד, להפוך אותו, להרגיש את המשקל שלו, את החומר שלו. את זה אין בפיסול: פסל מוצב בחלל. תכשיט אתה יכול לקחת אתך לכל מקום, בעצם זה שאתה עונד אותו אתה אומר משהו על עצמך. מישהו אמר לי פעם שלא כל אחד יכול לקנות כל תכשיט. כשאספנים קונים פסל הם שמים אותו באוסף, בבית או במחסן. כשהם קונים תכשיט וצריכים או רוצים לענוד אותו, הם יוצאים באקט של אמירה".
אני אשמח עד מאד לענוד את אחת מהסיכות שלה...
את היום שלנו המשכנו במסעדה החדשה והמצויינת דליקטסן ביהודה הלוי.
אחח...כמה יפה וטעים ומפנק.
 |
| טירמיסו מצויין. ואני לא אוהבת בדרך כלל טירמיסו. |
בשעות הערב הגענו לבית בנימיני, לפתיחת התערוכה החדשה DO , שיתוף פעולה של עירית אבא,
והמעצבים עמי דרך ודב גנשרוא.
אהבתי מאד את הדו - שיח שנוצר בינהם, בין עבודת היד לתעשייתי. הכלים התעשייתיים הפרוסים בדיוק רב , לבין העבודה החופשית של עירית, שיוצרת מעיין מתווה חיצוני ,קליפה מסומנת של כד.
דיבור על "בפנוכו" , פנים וחוץ, גילוי ומשמעותו, ומהות הכלי. מקסים.
 |
| מבט מתוך הגלריה על הרחוב .כמה יפה הערבוב.(צילום:הדס תמיר) |
הבית החדש לאמנות הקרמיקה חגג שנה- "מה? כבר? איך הוא גדל והתפתח..נראה בוגר לגילו, רואים עליו שהוא משהו מיוחד..."
המקום חדש אך כאילו היה שם תמיד. מרחב שהוא בית לאמני הקרמיקה, וחלל תצוגה אינטימי ויפה.
אז זה היה היום שהיה. מלא וממלא.
תודה רבה לעיר תל אביב שלעולם אינה מכזיבה
ולבנות הסלון הנהדרות:
ביני נאור, רונית ברנגה, ואפרת איל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה