יום שלישי, 13 במרץ 2012

בדידותו של הלש למרחקים ארוכים



את הבלוג הזה אני כותבת, שלא בפני, כבר הרבה זמן. גם אני רוצה לקחת חלק בספירה הווירטואלית ,מה יש ?
 משום מה, לא בקלות הצלחתי ליילד אותו, להוציא מן הכוח אל הפועל, או כמו שהיה אומר תמיד ראש המחלקה שלנו ב"בצלאל", לרדת לחומר...(סטיגידיש!)

 כל כך הרבה פעמים ,בסטודיו ולמעלה ממנו (להלן, בבית) סיפרתי ושיתפתי ביני לביני רעיונות , מצוקות ושמחות שנבעו מהעשייה בחומר, שירים  ויצירת אמנות או עיצוב ששבו את ליבי. כל כך הרבה פעמים ניקדתי ושכתבתי מילים שהתמסמסו אל תוך אונה זו אחרת, לא עין או אוזן שתשזוף ותגיב...(למשל - התמונה הזו, מתוך סרטו הנהדר של פיטר גרינווי ."כתוב בעור", שבראש מושפל בהכנעה לקחתי ממנו השראה לשם הבלוג הזה).




ובכן, יש לשים לזה סוף. וכבר שנו חכמינו (ובמיוחד זו ), כי כל סוף הוא התחלה של משהו אחר...
אז הנה , כאן ועכשיו. התחלה חדשה. התחלה שיש בה שיתוף של הרהורים, צלילים , אימג'ים והשראה .


נפגשתי לא מזמן עם מחזור שירים מצויין של מי שהיתה קדרית, והיום כותבת, עדינה בן חנן.


עִקֵּר הַשְּׁאֵלָה הוּא
אִם לִכְלִי יֵשׁ סָדַק אוֹ לְסֶדֶק יֵשׁ כְּלִי.

הַיָּפָּנִים, לְמָשָׁל, לֹא מְנַסִּים לְהַעֲלִים סְדָקִים
כְּשֶׁנִּשְׁבֶּרֶת כּוֹס יְקָרָה לְלִבָּם
הֵם מַדְבִּיקִים אֶת חֲלָקֶיהָ בְּדֶבֶק בּוֹלֵט בִּמְיֻחָד,
לִפְעָמִים בַּזָּהָב, וּמַמְשִׁיכִים לִרְווֹת מְמַנֶּה

אוֹ מְגִנִּים עֲלִיָּה כְּעֹל מֻצָּג נָדִיר בְּלֵב
קֻבִּיַּת זְכוּכִית בְּמוּזֵאוֹן יָקַרְתִּי

וְעַל פִּי הַטִּפּוּל הַמָּסוּר
הֵם מַמְשִׁיכִים לֶאֱהֹב אוֹתָהּ, אוּלַי יוֹתֵר,
וּמִמָּתַי סְדָקִים מָנְעוּ אַהֲבָה?



תפיסת העולם הזו, בה לכל דבר בעולמינו יש תפקיד ומשמעות, תמיד מעוררת בי השראה ומנחמת גם יחד.
דת השינטו מדברת על ה"מוטאינאיי" , ניצול הפוטנציאל המלא של כל דבר בעולם עד למימושו המקסימלי.
יש שימוש לכל איבר וחלק (בטבע, בעולם החומר ובקרקס הנשמות).שום דבר אינו טפל.

הכלי, גם אם הוא נשבר או נסדק בשריפה או אחריה, עדיין מחזיק בתוכו את טביעת הנשמה של האמן.
בתהליך הזה של לרפא, לתקן  ולהחיות את הכלי בזהב, שהוא בן בלי גיל,  דווקא בהיותו שבור, יש תבונה וקדושה גדולה..



ניכר כמובן , שיש לי חיבה ליפנים. ולשירה. ולסדקים. וכנראה שהגיע הזמן לחשוף אותם (כלומר, את הסדקים. היפנים כבר די נחשפו).


כלי יפני מן המאה ה- 19
                                               
                                                      


הסטודיו , והחימר כמובן מאפשרים לי את ההזדמנות לפגוש ללא הרף את הסדקים. מכלים סדוקים בגלל ייבוש מהיר מדי  , דרך אלו שיצאו סדוקים מן השריפה בתנור מאיזשהיא סיבה אחרי שנטענו בתשומת לב ואהבה, , גלזורות שלא עלו יפה, וכמובן הרגעים בהם אני פוגשת את זו שבתוכי שלא בטוחה בעצמה, שמיואשת מהתוצאה, שמחפשת את החיבור והשפה עם החומר לא תמיד בהצלחה.

מתוך הרגעים האלו , בהם התסכול, ותחושת האכזבה הם כה גדולים, עולה בי תמיד איזו נחישות גדולה, אני תמיד שומעת את הקול הפנימי שמזכיר לי שאני רצה למרחקים ארוכים,
ואת קול הבריטון המנחם של האיש עם הכובע :
                                      
“… There is a crack in everything , That's how the light gets in”



                 ועד לפעם הבאה-
                                       ימים טובים


      

         










.













                                                 

4 תגובות:

  1. מיכלי!!!
    בהצלחה וברוכה הבאה...:-)
    הכתיבה שלך מקסימה,כנה ושובת לב...אז הנה הצטרפתי!
    xx

    השבמחק
  2. מקסים. הרעיון. הדרך. השילוב. מחכה כבר לחוות את יצירותייך שלך- בחומר. ענת, אנחנו לא מכירות. צורית, משגב

    השבמחק
  3. יפתי, ראשית ברכות על יציאת לעולם הוירטואלי שכן עכשיו כולם יראו שאת גם מוכשרת בכתיבה בנוסף לכל השאר...שנית, בשבוע שעבר כשנשברה התבנית שלך, אספתי את השברים ואת הדמעות שלי איתם ולא זרקתי לפח, כאילו חיכיתי בדיוק לפוסט הזה והנה הוא הגיע...אני הולכת להדביק אותה מחדש, אמנם לא בזהב אלא בדבק חם עם פיק פיק ועוד פיק ולשתול בה פרח מלא חיים ולתת לה חיים חדשים כיאה לעוד יצירה שלך...איזה כייף!..נשיקות

    השבמחק
  4. מיכל
    מרגש מה אפשר ליצור ולחבר מחומרים, מילים, סדקים, שירים, שברים ואנשים...
    אהבתי את העיצוב הנקי והאסתטי של הבלוג, מקסיםםם
    באהבה
    טלי

    השבמחק