יום שלישי, 2 באוקטובר 2012

על חוש המישוש (וגם על אהבת חפצים ועל ספר מופלא במיוחד)

 
לונג טיים נו פוסט. 
כמו ילדים קטנים המכסים את פניהם במשחק , ומשוכנעים שאף אחד לא רואה אותם,
כך אני עכשיו מסירה את כפות ידיי מעל עיניי-
הייתי פה כל הזמן, פשוט התחבאתי...
 
 
ובמחבוא קראתי ספר אחד נהדר.
"הארנבת בעלת עיני הענבר" מאת אדמונד דה וואל.
 
 
דה וואל יוצא למסע בעקבות פסלים יפניים קטנטנים (הנקראים "נצקות") אותם קיבל בירושה,
ומגלה את השושלת המפוארת של משפחתו היהודית, משפחת  אפרוסי העשירה, שהיוותה חלק מחיי החברה והאמנות של אירופה במאה ה-19, וירדה לגמרי מנכסיה במלחמת העולם השנייה.
 קצרה היריעה מלספר על הספר, ויש כאלו שכבר עשו זאת טוב ממני
(הנה תקציר וראיון שערכה איתו מיה סלע).


זוהי הארנבת בעלת עיניי הענבר. עוד נצקות כאן
 
אז רק אומר שמי שכתב אותו הוא איש צנוע ורהוט, בעל עין ולב השואפים לדיוק והרמוניה,
חושני, מלא ברגש אך לא רגשני,
אינטלקטואל, ו... קדר!

Edmund de Waal


 
אני יכולה לאמר שהוא הקסים אותי אינסייד אאוט בכל כך הרבה אופנים
כולל כמה טעמים שאולי נראים שוליים לקורא התמים,
אבל לי הם גרמו לעליית חום מהירה (1200 צלסיוס) , ולצהלת קרמיקאים בלתי רצונית -

1. לאיש יש מנהל (!) סטודיו. ממש מישהו שמנהל בשבילו את הסטודיו!

2. הוא אוהב את התרבות היפנית, וממנו למדתי שקוראים לאדם  כזה "ז'פוניסט"
(כמו "פרנקופיל", רק עם סושי במקום באגט).

3. הוא עדיין נבוך ושואל. דה וואל מציג במוזיאונים גדולים, מקבל הזמנות מראש בכסף גדול,
ועדיין שואל את עצמו שאלות רלבנטיות גם למתחילה שכמוני - למשל:
"העניין הוא זה - אני עובד כבר די זמן כקדר כדי לדעת שלקבל הזמנה זה עסק עדין להפליא. אתה מכיר טובה, כמובן, אבל הכרת טובה שונה מתחושת חוב. זו שאלה מעניינת לכל אמן: כמה זמן צריך להמשיך לחוש אסיר תודה מרגע שמישהו קנה עבודה שלך?"

A sounding line, 2007 Edmund de Waal
 
 
4. האיש יודע למשש.  בניגוד ל"לא לגעת" שנלחש בנזיפה באגפי מוזיאונים, תמיד אפשר לזהות יוצר בחומר שפוגש כלי וישר ממשש אותו והופך אותו לצד השני - פוגש בחותמת היוצר, מזהה את ההחלטה איך לסיים את הכלי בתחתיתו,
נוגע בעובי הדופן, באופן התהוותו, בסוד הדברים.
 


Edmund de Waal. A change in the weather, 2007
 
 
5. הוא מחובר גם לצורה וגם למילה. דה וואל משוחח עם צורות, בורא אותן ומפרק,
ובמקביל מודה שהוא מונע מתשוקה למילים, מושפע מטקסטים ומשירה.
(טוב, עם סבתא משוררת שהיתה חברה לעט של רילקה, ועם סב רב-רבא שהיה פטרון אמנויות ואיש רוח, והיווה השראה לדמות של סבן מ"בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט, אין פלא).

(רגע של קנאה ,קנאה, קנאה - בידע הרב, באומץ, ובמסורת האמנותית לתוכה הוא נולד.... זהו, עבר.)


   Edmund de Waal . A reading silence, 2007
 
 
6. הוא באמת כותב בחומר (בעצם, מקדר במילים). בזמן קריאת הספר, חשתי כל הזמן כי תהליך הכתיבה של דה וואל הוא כמו תהליך של יצירת כלי בחומר.
החיפוש, הדרך שאינה ברורה, שאינה כפופה לז'אנר כתיבה כלשהו, שמונעת מכמיהה פנימית לא מוסברת, מתשוקה לגילוי.
התהיות וצמתי ה"אין כניסה" שהוא לא מסתיר, והם חלק מן הכתוב בחומר.
כמו בנייה של כלי, המתח בין הידוע ללא ידוע,
בין מה שהיד רוצה לבין מה שהחומר יודע,
החיפוש של צורה ומבנה,
המקום של היוצר והנוצר בעולם.
(ממש כמו בחיים)


Edmund de Waal  .This is just to say 2011
 
 
7. הוא מבין אהבת חפצים מהי. כמה חסד עושה השפה שלנו (מקווה שמישהו יספר על זה לדה וואל)
למילה חפץ. חפץ הוא גם אובייקט, דבר מה, כלי, והוא גם רצון, משאת נפש וכמיהה..
אני חושבת שכל אשה שאי פעם השתוקקה לזוג נעליים לא פרקטיות אבל מופלאות, מכירה את מה שהמילה "חפץ" מקפלת, ודה וואל יודע למלל:
איך הממשי והמופשט גלומים במילה אחת,
הוא מבין כמה אומר עלינו החפץ שאנחנו בוחרים (אני תמיד משתאה לראות בסטודיו מי הולך לאיזה חפץ. מי נמשך לקערה המחוספסת, ומי נוגע בהשתוקקות בספלוני הפורצלן). את הרצון שחומד (הנה עוד מילה יפה בעברית: "שכיית חמדה").
 מבחינתי, אהבת החפצים היפים מגלמת את השמחה והיופי במפגש עם החומר,
את הסיבה שאני עולזת בעודי מטופפת במדרגות למטה אל הסטודיו כל בוקר.
נשבעת לכם.
בנקיטת חפץ.
 
Sighns & Wonders 2009 .Edmund de Waal
 
 
מזמינה אתכם לרוץ מהר ולצלול לתוך הספר.
מה שכתוב על הכריכה אמת לאמיתה, אכן יצירת מופת...
 
ועוד מזמינה אתכם להגיע ליריד הקרמיקה "נגיעות בחומר"
פסטיבל של קדרים וקרמיקאים מכל הארץ
ולא פחות - של ממששים וחומדי חפצים,
שיתקיים כבכל שנה בכפר וורדים, בחוה"מ סוכות.
אשמח מאד לפגוש אתכם שם.